החלטה בתיק רע"א 6570/04

           המבקשת והמשיבה היו שותפות לפרויקט בניה בהוד השרון, ולאחר זמן מה התעורר ביניהן סכסוך בנוגע להתחשבנות הדדית לגבי תשלומים שניתנו לקבלני משנה ומתכננים. לפיכך, השתיים החליטו להעביר את ההכרעה בסכסוך ביניהן לבורר, אשר נבחר על-ידן. הבורר קיים עשרות ישיבות, בחן את החומרים השונים אשר הוצגו בפניו ושמע את הצדדים. לאורך הבוררות הוצאו אלפי עמודי פרוטוקול ואף ניתנו מספר החלטות ביניים. בסופו של דבר, קבע הבורר, כי המבקשת תשלם למשיבה 2,951,000 ש"ח וכן את הוצאות הבוררות.

           המשיבה עתרה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לאישור פסק בוררות זה ואילו המבקשת הגישה בקשה להחזירו לבורר או לבטלו. 

           ביום 16.3.04, התקבלה הבקשה להשבת פסק הבוררות אל הבורר, על מנת שיכלול בהנמקתו חישוב אריתמטי של הסכומים אשר נפסקו למשיבה.

           בעקבות כך, תיקן הבורר את הנמקתו ועם קבלת תוספת נימוקיו, שבה המבקשת ועתרה לביטול פסק הבוררות.

           בבקשתה טענה המבקשת בפני בית-המשפט, כי הנמקת הבורר מוכיחה, כי הוא כלל לא הכריע בשאלה המרכזית שעמדה בפניו והיא יתרת החוב שחבה המשיבה למבקשת, על סך 1,687,123 ש"ח. בנוסף, טענה המבקשת, כי הבורר חרג מסמכותו כאשר הביא בחשבון זיכוי בסך 358,000 ש"ח, אשר אינו חלק מהמחלוקת שנמסרה להכרעתו.  

           מנגד, טענה המשיבה בפני בית-המשפט המחוזי, כי היא מתנגדת לביטול פסק הבורר וכי הבורר דן באחד מפסקי הביניים שנתן במהלך הבוררות, בעניין יתרת חוב זה. בנוסף, טענה המבקשת, כי הזיכוי האמור, הינו חלק בלתי נפרד מהעניינים שנמסרו להכרעת הבורר על-פי הסכם הבוררות. 

           בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ר' שטרנברג אליעז) קבע, כי הבורר בדק את כל החשבונות וביצע בהם תיקונים והתאמות על פי שיקול דעתו, ואין כל אינדיקציה לכך שהתחשבנות מסוימת נשמטה. כמו-כן, קבע בית המשפט, כי יתרת הזכות לה טוענת המבקשת נבלעה במסגרת ההתחשבנות הכללית בה דן והכריע הבורר. בנוסף, קבע בית המשפט, כי בטענות המבקשת אין ממש, וכי בדונו בבקשת ביטול, שומה עליו להניח שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים להכרעתו, ולפיכך, לא התערב בפסק הבורר, שכן לא הוכחה אחת מהעילות הקבועות בחוק הבוררות. בנוסף, קבע בית-המשפט, כי נראה שתשלום הזיכוי ששילמה המשיבה נעשה במסגרת הפרויקט ואין כל הצדקה עניינית להוציאו מגדר הנושאים שנידונו בבוררות. שכן, הצדדים סיכמו להעביר להכרעת הבורר את כל חילוקי הדעות הנודעים להתקשרות ביניהם בפרויקט הבניה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה בערכאה הקודמת ואף טוענת, בין היתר, כי הנמקות הבורר ופירוט דרך עבודתו בהגיעו לפסיקה בדבר חיובה, מעידים, כי הוא דן והכריע רק בתביעות המשיבה, תביעה שיסודה בחיובי יתר לטענתה ואין כל אינדיקציה, כי תיקן ובדק החשבונות, שכן הבורר לא הכריע בפסקו הסופי ביתרת החובות עקב החיובים בהם חויבה המשיבה. בנוסף, טוענת המבקשת, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר קבע, כי אין כל אינדיקציה שהתחשבנות מסוימת נשמטה. כמו-כן, טוענת המבקשת, כי נשמטה ההתחשבנות הפנימית שבין המבקשת והמשיבה בעניין תשלומם המלא של החיובים, שרק לאחר תשלומם קמה למשיבה הזכות להפחית מהם את "חיובי היתר" שהבורר הורה על השבתם. המבקשת אף טוענת, כי בפסק ביניים מספר 8 של הבורר, לא היו כל חיובים כספיים ואלו נמצאו רק בפסק הבוררות הסופי, כאשר פסק ביניים מספר 8 עצמו, איננו בעל הסממנים ההכרחיים של תוקף והנמקות הנדרשים בהכרעה סופית.

           מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. בנוסף, טוענת המשיבה, כי בית-המשפט אינו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כמו-כן טוענת המשיבה, כי לא עוררה המבקשת כל נסיבות מיוחדות בעניינה, אשר מצדיקות את קיומו של דיון נוסף בעניינו. בנוסף, טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות לגופה, שכן נושא המחאת הזכות היה גם חלק מהבוררות, והבורר הכריע עליו בפסק ביניים מספר 8. לטענת המשיבה, פסק ביניים זה, הכריע באופן סופי וחד משמעי בשאלת יתרת החובה של המשיבה והוא מהווה פסק בוררות לכל דבר ועניין.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על הטיעונים אשר העלתה בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי דן בטיעונים אלו, ולאחר שקילתם ובדיקתם הכריע את אשר הכריע.

           בחינת עובדות הרקע של המקרה שבענייננו, החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך שטענות המבקשת מתבססות על עובדותיה של הפרשה האמורה בלבד, תוך ירידה לפרטי פרטיה. לפיכך, טענות אלו לא מעוררות שום שאלה, אשר הינה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כלשהי, החורגת מגבולות הפרשה נשוא בקשת רשות הערעור, למעט שאלות אשר קונקרטיות לפרשה זו, ותו לא.  

           הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין אשר ניתן בנוגע לבקשה לאישורו או לביטולו של פסק בוררות, כמו בענייננו, לא תינתן כדבר של מה בכך, אלא רק במקרים יוצאי-דופן, כאשר השאלה העומדת להכרעה בהם הינה שאלה עקרונית וציבורית, אשר איננה רלבנטית רק לצדדים הנוגעים לעניין זה. כך, נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ, תק-על 2000(2), 319, כי:

"כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים[...] גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים."

           כמו-כן, יש לציין, כי המדיניות השיפוטית בענייני בוררות הינה מדיניות המצמצמת את התערבותו של בית-המשפט בפסקי בוררות. לעניין זה ראו דברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'ה ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי, תק-על 2003(3), 1531.

           על כן, לאור האמור, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל החלטתו, ולא מצאתי מקום לאפשר דיון נוסף. יתרה מזאת, דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בענייננו, מדובר בפסק בוררות תקף וברור, אשר הביא לכדי סיום מחלוקת ארוכת שנים בין הצדדים ומורה למבקשת לשלם למשיבה כשלושה מיליון ש"ח. כיום, כשנה וחצי לאחר מתן פסק הבוררות, טרם שילמה המבקשת את הסכום שנפסק, את הוצאות הבוררות ואף לא את ההוצאות שנקבעו לחובתה בבית המשפט המחוזי. בנוסף, בנוגע לטענה המרכזית של המבקשת, באשר לכך שהבורר לא הכריע בדבר יתרת חובה, יצוין, כי במהלך הבוררות הוציא הבורר כשמונה פסקי ביניים, אשר היוו חלק בלתי נפרד מהבוררות. בפסק ביניים מספר 8, דן הבורר בנושא יתרת החובה, ובביטול הערבות הבנקאית, כאשר משמעותה של זו הייתה, כי לא נותרה יתרת חובה למשיבה, וזאת לאחר שנשמעו טענות הצדדים. לפיכך, ולאור העובדה, כי ניתן לראות שעיקר טענותיה של המבקשת מתמקדות בממצאים שבעובדה אשר קבע בית-המשפט המחוזי, יש לדחות את הבקשה, שכן הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים (ראו רע"א 4599/02 ישפה הנדסה אינטרנשיונל נ' אפרופים שיכון ויזום, תק-על 2002 (3) 1396, ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205).

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, ט"ו בתמוז תשס"ה (22.7.05).

                                                                                      ש ו פ ט